- היא לא תיפול לי מלמטה?
-לא תיפול. יש עליה שלוש שכבות של בד.
- וזה לא מפריע לה לנשום?
-מה לנשום, זאת בובה, היא לא נושמת.

כשחזרתי מבית החולים עם הבכורה שלי חיכו לי בבית מיטת תינוק, שידת החתלה, פח חיתולים, עגלת אמבטיה וחדר ילדים בצבעים רכים. וכל מה שהקטנה שלי רצתה זה את אמא.
כמה שעות אחר כך הגיעה אלינו הביתה חברתי לנה עם סטייקים מחינאווי ביד אחת ומנשא בד ארוך ביד השנייה. ברכות על ראשך לנה!
את הסטייקים לא זכיתי לאכול כי עם הביס השני למדתי שיש קולות (נניח, ציוץ של תינוקת רעבה) שיכולים להרוג תיאבון בשנייה והלכתי להניק. אבל אחרי שחזרתי למטבח ומצאתי אוכל קר ואנשים שבעים ומרוצים, קיבלתי את אחד השיעורים החשובים בחיי.
בעזרת בובה היא הדגימה לי איך לובשים תינוק במנשא הזה (שיש המכנים אותו "יום לימודים ארוך"), ועם הביטחון הזה, שיש לאמהות עם ותק (הבכור שלה היה כבר בן שנה!), היא חייכה אליי ואמרה לי לא לדאוג.
אז לא דאגתי.

האמת היא שזאת הייתה התפרצות לדלת פתוחה.
שלושה ימים קודם ניתקו אותה ממני באלימות בגלל שהיא הייתה במצוקה. מרגע שהיא יצאה - המצוקה עברה אליי. על הניתוק הכפוי הזה בשעות הראשונות ייקח לי עוד הרבה זמן להתגבר, ובינתיים לא רציתי להיפרד. רציתי להרגיש אותה קרובה לבטן הריקה.
כנראה שגם היא עדיין לא הבינה את השינוי במצבה. התחפרה לה מעורסלת במנשא ולא ביקשה שום דבר מעבר, ורק כשהוצאתי אותה מדי כמה שעות היא התמתחה, הביטה סביב והתחילה לצרוח.
את כל השבועות הראשונים בילינו כך - היא, אני והמנשא הירוק.
כשהתחילו לילות קשים, שבהם היא העדיפה בכי על הירדמות, התברר ששילוב של מנשא כזה עם כדור פיזיו′ (אופן השימוש: לובשים את התינוק ומקפצים על הכדור) הוא שילוב מנצח. אין בכי שהוא לא משקיט. כשחושבים על זה, זה הגיוני מאוד - אם הוא טוב לצירים של האמא, למה שלא יהיה טוב לאלה של התינוק?
עוד למדתי, בהמשך, שתינוקות - גם קטנים ממש - צריכים תנועה, שתינוקות שלא מקבלים מספיק תנועה במשך היום הופכים לא רגועים בלילה, ושטיול פעם בשעה עד למטבח לא נחשב תנועה.

עד גיל שלושה חודשים המיטה הפכה למתקן איסוף לצעצועים, פח החיתולים יצא משימוש, בחדר הפסטלי עם הבורדר המעוצב ביקרה לעתים תינוקת אחת, שפירורי ארוחת הצהריים של אמא שלה הסתבכו דרך קבע בקרחתה. ורק המנשא המשיך לעבוד קשה. כשנאלצנו לכבס אותו פעם אחת, ליווינו אותו בחרדה מסתובב במכונה ואחר כך מתיבש לו לאורך שישה מטרים של חבלי כביסה, סופרים את הדקות. מי יודע איך מסתדרים בלי?!

- איפה קשת?
-איפה קשת?
- איפה?
-...על הגב שלי.
- אה.

אומרים שלא שוכחים את הפעם הראשונה.
יש כמה "פעמים ראשונות" שאני לא מצליחה לזכור, אבל את לנה, הבובה והמנשא הארוך בסלון הבית ההוא אני לא שוכחת, ולנצח אכיר לה תודה על החניכה, על שפתחה לי חלון אל העולם המואר של הורות קלה יותר.
מאז עברו מספר שנים, שלוש בנות ותריסר מנשאים. לא הכול דבש, יש קשיים, כי מה לעשות - מתישהו חיבוק לבדו לא עושה את העבודה, מתישהו הן יורדות מהידיים, מהגב, ומתחילות למשוך זו לזו בשערות.
עם כל הניסיון הזה של מאות שעות על הבטן ועל הגב, שלי ושל אבא שלהן (ושל כמה דודים ודודות), אני בטוחה שכשיש לך מנשא מתאים - החיים שלך הרבה יותר פשוטים.
אני רואה הורים עם ילד בסלקל מדדים ברחוב, עם ילד על הידיים, עם ילד במנשא לא מתאים שעלול להזיק להם, וחושבת לעצמי - אילו רק ידעתם... כמה קל היה יכול להיות לכם עכשיו. אילו רק ידעתם.
לא יודעים? תשאלו.

הבלוג של נעמה